המשך הסקירה - הפעם האמן האקוסטי של השנה ואלבום השנה - עם קצת תלונות ומאנות...

הכתבה הראשונה בסדרה זכתה לרייטינג הגבוה ביותר באתר, בתוך כמה ימים. זה מאד משמח אותי כי אני באמת ובתמים רוצה לספר, להדגיש ולהפיץ שהבלוז הוא לא סיאנס של רוחות רפאים מהדלתא שלפני מלחמת העולם: הבלוז חי, נושם, בועט ובעיקר - מתפתח, וכדאי מאד להכיר ולשמוע! ולפני שאמשיך - סוג של Disclaimer: כל הביקורות והסקירות בסדרה הזו מבוססות על טעמי האישי. שום ביקורת לא לקוחה ממקור אחר, אלא אם אמרתי. לעיתים הביקורת מבוססת על שמיעה די שטחית ורושם ראשוני, ואני מתנצל על כך מראש (ואתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות!).

 

הדעה שלי כמובן מושפעת גם מחיבתי לבלוז "פחות עגול" מזה של שיקגו, כלומר דלתא בלוז או טקסס בלוז המחוספס יותר. ויאללה לעניינים.

הקטגוריה הבאה בתור היא אחת החשובות ביותר, בטח עבור נבלה אקוסטית כמוני - האמן האקוסטי של השנה. שניים מהמועמדים פגשנו כבר  עם המועמדות לאלבום האקוסטי של השנה - לואיזיאנה רד ו-סמואל ג'יימס המצוין. מועמד שלישי הוא אחד מחביבי הגדולים ביותר (לפרקים אפילו: החביב מכולם), גאי דייויס. סמואל ג'יימס הצעיר מזכיר אותו מאד בסגנון, ואני שמח שדייויס מתחיל לקבל הכרה ברמה של השפעה על אומנים חדשים... גאי דייויס הוא גם שחקן (ובן להורים שחקנים) וצייר, והוא מאד אומנותי ויצירתי גם במוזיקה שלו, שמורכבת מיצירות מקור ומקאברים מיוחדים. בזמנו העליתי לאתר יצירת מופת שלו עם בנו - שיר בו הבן טוען שהבלוז מת וראפ והיפהופ זה מה שהולך, בעוד האבא מסביר שבלוז הוא השורשים שלו. המוזיקה של השיר היא ערבוב של המקצבים - תענוג של דבר שנמצא עדיין כאן למטה. האלבום שלו ב-2009 הוא Sweetheart Like You: אלבום מקסים שכולל גם קאברים של קלאסיקות גדולות כגון הוצ'י קוצ'י מן בגרסה סקסית במיוחד, Baby Please Don't Go והנה לכם Can't Be Satisfied מנוגן על בנג'ו - מדובר בגיטריסט, בנג'ואיסט, מפוחיסט, זמר ופרפורמר ענק. תבלו איתו קצת ביוטיוב, לא תצטערו.

דייויס הוא מועמד סדרתי וכמעט כל אלבום שלו מועמד לפרס הבלוז - אני מקווה שהפעם הוא גם יזכה במשהו! ואפרופו מועמד סדרתי, ניו יורקי נוסף מועמד בפעם השלושים וחמש אלף (בערך) לפרס האומן האקוסטי - דאג מקלאוד הותיק (Doug Macleod). עיקר חיבתי למקלאוד נובעת מהעובדה שהוא כותב ומלחין את השירים שלו - למעלה מ-300 שירים כבר(!). רבים אחרים שרו שירים שלו, ביניהם אלברט רולינס ואלברט קינג הגדולים זצ"ל. מקלאוד דומה לגאי דייויס גם בהקפדה שלו על מסורת הבלוז בצורת ההופעה שלו, שכוללת הרבה הומור והרבה סיפורים. הנה טעימה קטנה: אחרונים חביבים בקטגוריה הם הצמד פול רישל ואנני ריינס (Annie Raines & Paul Rishell). בשנת 1992 פול רישל היה גיטריסט בלוז בן 42, כשפגש בבר בבוסטון את אנני ריינס בת ה-22 - נגנית מפוחית צעירה עם חמש שנות ותק על הכלי. מאז הם יחד למשך חמישה אלבומים ואין ספור הופעות, כולל זכיה בשנת 2000 בפרס הבלוז לאלבום האקוסטי. השנה הם מועמדים לפרס האמן האקוסטי. הם מגדירים את עצמם כקאנטרי בלוז, ואני חייב להוסיף שהקרבה שלהם לקאנטרי בולטת מאד (כולל במראה שלהם...). הנה שיר יותר בלוזי שלהם, אבל תוכלו לשמוע הרבה קאנטרי מהצמד המצוין הזה ברחבי היוטיוב: ואני מדלג בהנאה רבה לקטגוריה הבאה - אלבום השנה. ממספר ראיונות שקראתי שמעתי שהעבודה כאן הייתה קשה במיוחד, נוכח כמות גדולה מאד של אלבומי בלוז שיצאו ב-2009. זה גרם, אם יורשה לי להיות קצת ביקורתי, לכך שעיקר השמות בקטגוריה הזו הם שמות גדולים והוועדה לא הפגינה תעוזה גדולה. בכל מקרה, אלה האלבומים (הקישור בכותרת - לאמאזון): 1. דיוק רובילארד - Duke Robillard's Jumpin' Blues Revue, Stomp! the Blues Tonight דיוק רובילארד הגדול באלבום R&B שכזה, מאד מקיץ ומאד מלוטש מבחינה מוזיקלית. לא זיהיתי אפילו טיפת חלודה בנגינה של האשף הזה, שזכה מספר פעמים בפרס גיטריסט השנה בבלוז וגם מחזיק איזה גראמי קטן בארון. שם גדול, דיסק טוב שעושה את העבודה - ואפעס לא בדיוק הפתעת העונה. 2. אדי קמפבל - Eddie C. Campbell, Tear This World Up עוד חוכמה גדולה של וועדת הפרס: לקחת מוזיקאי שעוד הספיק בחייו (בגיל 10 בערך) לעבור ממיסיסיפי לשיקגו וגם לנגן עם מאדי ווטרס. האמת היא שהאלבום הזה מצוין: ברובו שיקגו בלוז קלאסי שאדי קמפבל עושה מצוין, אולי הכי קלאסי וטוב היום פרט לבי.בי. עם זאת, קמפבל מרשה לעצמו הפעם לנדוד קצת מהאי הבטוח שלו עם גרסה ל Summertime הגרשוויני ומתחבר אפילו לשורשים שלו מהדלתא עם "בלוזמן" שחותם את הדיסק וגם עם "וודו" המצליח שאני שם לכם כאן להנאתכם, שיר שנמצא אי שם על הדרך ממיסיסיפי לשיקגו: 3. שיקגו בלוז - היסטוריה חיה - Chicago Blues: a living history (Billy Boy Arnold, John Primer, Billy Branch, Lurrie Bell) עלו ובאו להם ארבעה מהמובילים בסצינה של שיקגו היום, עם קצת אורחים, והוציאו מעין אלבום אנתולוגיה (דיסק כפול) שסוקר את המוזיקה של שיקגו משנות הארבעים ועד היום. לדיסק מצורפת חוברת גדולה שמספרת על האמן המקורי שביצע כל שיר ושיר מבין הלהיטים הגדולים שנמצאים בדיסק. הדיסק הזה (שהוא גם בעל הסיכויים הגבוהים לזכות על פי הלחישות ברחובות ממפיס) הוא עבודת שימור קדושה. מחד. מאידך, הוא עלול להתפרש גם כסוג של כלום - דיסק של קאברים ש(במתכוון) לא מנסים לחדש כלום אלא לחקות את המקור. חיקוי ברמה ששיר של ג'וניור וולס מושר באינטונציה המיוחדת של ג'וניור ושיר של ג'ון לי הוקר מושר בקול המכשף של הקוסם המנוח. אותי זה קצת מוציא מדעתי, בעיקר כשמדובר באומנים שבהחלט מסוגלים לעשות הרבה מעבר לזה. במיוחד לורי בל (בנו של קארי בל הגדול) - שמסוגל לדעתי להיות כח מוביל בז'אנר של בלוז נשמה (אלברט קינג אה-לה נט קינג קול שכזה). טיפה'לה יותר אומץ והדיסק הזה היה קלאסיקה של כל הזמנים (כנראה שהאומץ לא ממהר לנדוד צפונה מהדלתא P-: ). 4. ג'ו לואיס ווקר - בין רוק לבלוז Joe Louis Walker, Between a Rock and the Blues לכאורה עוד בחירה לא אמיצה במיוחד של הוועדה. ג'ו לואיס ווקר גם הוא מהגדולים ביותר היום. גם הוא ניגן עם מאדי ווטרס (ועם ת'לוניוס מונק ועם ג'ון לי הוקר ואוטיס ראש וצ'רלי מאסלווייט וג'ון מאיאל ואפילו עם ג'ימי הנדריקס). הוא היה החבר הכי טוב של מייק בלומפילד זצ"ל. אבל מה? תגידו בחירה בטוחה, תגידו פחדנות תגידו הכל - אבל האלבום הזה ענק. סוף סוף אלבום שהמקום שלו כאן ברור לי לגמרי. ווקר קרא לאלבום בין "בלוז לרוק", אבל הוא נע בעיקר בין סול, בלוז, R&B ורוק נ רול (פרט אולי ל-I'm tide שפותח את הדיסק ונושק לרוק קלאסי). השירה של ווקר אכן אוספת את ווילסון פיקט אוטיס רדינג ובובי וומאק ומביאה, ביחד עם הנגינה של ווקר עצמו כשהוא מלווה בדיוק רובילארד (שגם הפיק) ועוד מחברי רומפול אוף בלוז -  לתוצאה מלוטשת שנוגעת בעיני בשלמות - ממש כך. דיסק ענק לאומן המעוטר הזה שכבר אוחז לא מעט פרסי בלוז ומוביל גם את התחרות הזו עם חמש מועמדויות. פרסים, לא פרסים - תקנו את הדיסק הזה, יש לו מקום בספריה שלכם. 5. לואיזיאנה רד וליטל ויקטור'ס ג'וק ג'וינט -

Louisiana Red & Little Victor's Juke Joint, Back to the Black Bayou

ויקטור הקטן הוא מעריץ של לואיזיאנה רד מסתבר. הוא לקח את רד לאולפן בשם ג'וק ג'וינט, שהוא אולפן וינטאג' מוטרף עם ציוד נדיר שמשמר סאונד של פעם (למתעניינים שווה להכנס לקישור).

התוצאה הוכתרה על-ידי כמה מבקרים כאלבום הלהקה הטוב ביותר של רד מזה שנים. האלבום אכן טוב אבל בוודאי לא אחד הטובים של רד, ששוב קיבל כבוד מהוועדה מאחר ש... יו נו, הוא ניגן עם מאדי ווטרס!!

כמו שאתם מבינים, אני לא מאושר מהבחירות השנה. זו הייתה שנה עטורת אלבומים של אומנים מעניינים מאד שבכלל לא בא זכרם כאן - קורי האריס הוציא אלבום מרתק למשל - נו מליון אומנים פרחו השנה. ואתם יודעים מה? מליון אומניות פרחו השנה, ובין אלבומי השנה אין ולו אישה אחת לרפואה. אם נשווה את המועמדים לאלבומי השנה בפרסי הגראמי, שם 3 מתוך 5 הן נשים! (מייביס סטייפלס, רותי פוסטר וסוזן טדצ'י, שמתמודדת מול בעלה דרק טראקס שהוציא אלבום מעולה, ורוברט קריי שכנראה יזכה בגראמי אם לא תהיה הפתעה גדולה. פרסי הגראמי מחולקים בסוף החודש הזה - 31.1).

לזכות פרסי הבלוז יאמר שיש שם יותר מקטגוריה אחת של אלבומי השנה (יש רוק-בלוז, סול-בלוז וכו', ותפגשו שם כמה מהגדולים האחרים שהזכרתי, ובעיקר - מועמדים מעניין הרבה יותר. אז נתראה בהמשך!

* כוכבית קטנה לפני סיום: באחת משיחותי עם אלי 'ד"ר בלוז' מרכוס, אלי העיר שיש גל של "עקרות בית עושות בלוז", שלא בדיוק מוביל את הבלוז קדימה. מבלי לפגוע בתותחיות הקיימות (ואני מתעלף מבלוז נשים), יש בזה משהו ואולי זה מה שעבר על הוועדה שלא הכניסה שום אישה לקטגוריה החשובה הזו. אולי.