זהו ראיון שערכו שרלוט א. מונטגומרי ומרק ר. אדמיסטון עם איש הדלתא בלוז דייויד "האניבוי" אדוארדס נערך בתחילת חודש יולי 2009 בפסטיבל בלוז במיסיסיפי ונמסר לנו לעריכה ופרסום גם אצלנו.

מר אדוארדס, לבד מהיותו אגדה בפני עצמה, מוכר גם כקשר החי האחרון לרוברט ג'ונסון, ויספר לנו על זה.
קצת עליו: הוא נולד ב-1915 והוקלט על-ידי אלן לומקס עבור ספריית הקונגרס בקלרקסדייל, מיסיסיפי בשנת 1942, אם כי אדוארדס לא הקליט באופן מסחרי עד שנות ה-50.

עוד קצת תאריכים: בשנת 2002 אדוארדס זכה לפרס מפעל חיים של הNEA ; ב-1996 הוא נכנס להיכל התהילה של הבלוז; ב-2005 הוא זכה בפרס הבלוז היוקרתי WC הנדי כאומן הבלוז האקוסטי של השנה; ב-2007 זכה בפרס הבלוז לאומן האקוסטי של השנה ולבסוף בשנת 2008 זכה גם בפרס הגראמי הנחשק.
איך בכלל מתחילים מאמר על אדם שכתבו עליו כבר כל כך הרבה? אולי בלספר עד כמה מר אדוארדס חד, צלול, שנון ומקסים. נראה שמדובר בבחור בן 20 שכלוא בגוף של בן 94. הוא זוכר ומספר זכרונות משנות ה-20 שלו, כשנסע עם רוברט ג'ונסון, כאילו זה קרה אתמול.

שאלה: מר אדוארדס, קודם כל תרשה לי לאחל לך מזל טוב ליום הולדתך ה-94. (החיוך שהתפשט על פניו הוכיח שלא משנה בן כמה אתה, תמיד כיף לשמוע מזל טוב).

מייקל פרנקס (המנהל האישי של אדוארדס וחבר בלהקה): למעשה אפילו הפתענו אותו היום בהופעה בעוגת יום הולדת ענקית שחלקנו עם כל הקהל.

שאלה: מר אדוארדס, איך בעצם הגעת לשם "האניבוי" (Honeyboy ) ?

האניבוי: זו הייתה אחותי הגדולה שקראה לי ככה לראשונה. הייתי בן שנה וחצי בערך, ניסיתי ללכת ונפלתי. היא אמרה:  “Look Mama at little Honeyboy tryin’ to walk."והשם נתפס עלי.

שאלה: האתר שלך נותן לך קרדיט על השיר ‘Sweet Home Chicago’. מה הייתה ההשראה שלך לשיר הזה?

(הערת המערכת: רוברט ג'ונסון רשום עם קרדיט על השיר הזה שהוקלט בנובמבר 1936. את האניבוי הוא פגש (כפי שמייד תקראו) בקיץ 1936, כך שזה אפשרי... יש מחלוקת על הקרדיט, אבל בשנות השלושים זו הייתה האווירה: מוזיקאים "השאילו" זה מזה חלקים משירים או אפילו שירים שלמים. בכל זאת, יש שורה בשיר שאומרת: “Cryin’ baby, honey, don’t you want to go” – ונראה שהיא מתייחסת להאניבוי.
והערה להערה: ההקלטה הקדומה ביותר של שיר דומה לשיר הזה היא משנת 1928 על-ידי מוזיקאי מאינדיאנה ועונה לשם "קוקומו, אינדיאנה". בשנת 1928 האניבוי היה בן 13. היתכן שזו השרשרת? האניבוי הצעיר שמע את השיר, עשה את הקונספט שלו לשיר בפני רוברט ג'ונסון שבתורו "השאיל" את השיר והקליט אותו ב-1936? אולי!)

האניבוי: ניגנתי עם כל ענקי הבלוז האלה, כמו רוברט ג'ונסון, אלמור ג'יימס, ביג וולטר הורטון. כל הענקים האלה היו בשיקאגו. את רוברט ג'ונסון פגשתי לראשונה כשהייתי בן 21. בדיוק עזבתי את ממפיס והלכתי ברגל לקלרקסדייל. ראיתי אותו הולך ברחוב ואחריו עוקבת אשה שתויה. היא עקבה אחריו וביקשה שינגן לה את טרהפליין בלוז שהיא אמרה ששמעה עכשיו ברדיו. אבל היא בכלל לא ידעה שזה באמת הוא ששר את השיר הזה. בסוף הוא נעצר והתחיל לנגן את השיר, וקהל גדול נאסף סביבו ובא לשמוע. הקהל הלך ןהתאסף עד שהמשטרה הייתה צריכה להזיז את כולם לסמטה צדדית כדי שלא יחסמו את הכביש.
אחרי כמה זמן יכולתי לגשת לג'ונסון ושאלתי אותו "היית פעם באיזור טוניקה, מיסיסיפי?" הוא ענה לי שכן. אז שאלתי אותו אם הוא מכיר את ווילי מיי פאוול, והוא ענה "ברור שכן, היא החברה שלי". אז סיפרתי לו שהיא בת דודה ראשונה שלי.
באותו יום נפגשנו והתחלנו לנגן. בשנת 1937 הוא היה בן 26 ואני בן 22. המשכנו לנגן יחד והוא המשיך לצאת עם בת הדודה שלי, אבל בסתיו 1937 עברתי לניו אורלינס. חזרתי רק בשנת 1938, והתחלנו שוב לנגן יחד. גרנו בעיירה קטנה כזו, שכל אחד יודע מה העניינים עם כל אחד, מבינים? ואת רוברט ראו הולך כל יום לבית של האישה הנשואה ההיא. כולם בעיר דיברו על זה.
באותה עת ניגנתי עם סוני בוי וויליאמסון, והחלטנו ללכת לנגן עם רוברט. בערך באחת אחר חצות, מישהו הציע לרוברט בקבוק וויסקי לבן כשהחותם של הפקק היה שבור. רוברט התחיל לשתות וסוני העיף לו את הבקבוק מהיד ואמר "בן אדם, אתה אף פעם לא שותה מבקבוק עם חותם שבור!". אז הוא קנה לו בקבוק אחר, אבל גם בו החותם היה שבור, ורוברט החליט לשתות ממנו בכל זאת. בערך בשעה 2:30 אחרי חצות רוברט התחיל להרגיש רע.
אתם מבינים? בעל המקום שישבנו בו הוא היה בעלה של האשה הנשואה שרוברט היה פוגש כל יום. הוויסקי היה מורעל. כשביקרתי אותו הוא הלך סחור סחור, החזיק את הבטן וצעק מכאבים. ידענו שהרעילו אותו. ניסו לתת לו סודה לשתיה ומה לא, אבל שום דבר לא עזר לו. הוא מת ביום רביעי, ה-16 לאוגוסט (הערה: זה היה יום שלישי דווקא). קברנו אותו באותו יום כי לא היה לנו חומר לחנוט אותו והיה יום חם מאד באוגוסט ואי אפשר היה לשמר גופה לאורך זמן – היינו חייבים לטמון אותו ומהר. ביום למחרת אחותו באה משיקאגו וביקשה שיוציאו אותו כדי שישימו אותו בארון מתים.
אתם יודעים מה? אף פעם לא שמעתי את רוברט מקלל. אבל הוא לא עמד בפני הוויסקי ובפני נשים. ואין מה לעשות – לפעמים אתה פשוט חייב להניח לנשים, אתם מבינים?

(הערת המערכת: החוקר מק מקורמיק טוען שהצליח לראיין בשנות ה-70 את מי שלכאורה הרעיל את ג'ונסון, בעל הג'וק ג'וינט " Three Forks Store" ליד גרינווד, מיסיסיפי, והצליח להוציא ממנו הודאה בשתיקה בפרשיה הזו)

האניבוי ממשיך: תמיד הייתה מעורבת הרבה שתיה בבלוז. ווילי ג'ונסון – לא יכולת להרחיק אותו מהשתיה. הוא ניגן עם האולינג וולף שלא שתה בכלל, והם רבו ממש כאן על הבמה כי האולינ' וולף ניסה לגרום לו להפסיק לשתות. מישהו זרק לג'ונסון סכין כדי שישתמש בה, ואז האולינג וולף אמר " I’ve had enough" ושלף אקדח 45 על ג'ונסון. ג'ונסון הפסיק לשתות.
ֿ

(אחותו למחצה של סוניבוי וויליאמסון הייתה נשואה להאולינג וולף. סוני בוי הופיע ונדד עם האניבוי ומשם כנראה המידע שלו על הפרשיה הזו).

שאלה: איזה עצה אתה יכול לתת למוזיקאי בלוז מתחילים?

האניבוי: אם אתם אוהבים מה שאתם עושים, פשוט תמשיכו לעשות את זה, ואל תפסיקו לעשות את זה. אם הייתי מקשיב לאנשים אחרים, סביר שלא הייתי כאן היום.
יותר מדי מוזיקאים חושבים שהם צריכים לנגן המון אקורדים. אבל תכלס צריך רק כמה בודדים וטובים כדי לעשות בלוז. הם באים אלי עם ערימות של אקורדים, ואני עדיין יכול להרגיע אותם עם אקורד טוב אחד. (האניבוי מטה את ראשו לאחור וצוחק, אחרי שמימש את זכותו להתרברב קצת).

מייקל פרנקס: האניבוי, אנחנו חייבים ללכת לעשות סאונד צ'ק.
האניבוי מחייך וקורץ, כדי להסביר שהוא חייב ללכת. בן 94 ועדיין רץ להופיע!

***
עוד קצת מידע: הדי.וי.די “Honeyboy, Why I started singing the blues?  Hard Times.”  שיצא ע"י  Free Range Pictures סוקר את החיים והמוזיקה של האמן הזה.
הספר “The World Don’t Owe Me Nothing, The Life and Times of Delta Bluesman Honeyboy Edwards” שנמצא באמאזון מספר בגוף ראשון איך היה לגדול בדלתא ולצמוח כמוזיקאי בלוז. הספר מספר את כל הסיפורים שיש להאניבוי לספר בדומה לסיפורים שבראיון למעלה, ולהאניבוי כאמור יש מתת של זכרון צלול ומדויק במיוחד, מה שהופך את האוטוביוגרפיה הזו למרתקת במיוחד.

הראיון הועבר לנו באדיבות אילינוי בלוז - www.theBluesBlast.com

ולסיום, למי שלא מכיר, הנה הקלטה שלו כשהיה צעיר (רק בן 89) - עם גמבלינג מן: