מפוחית עכשיו – מאמר בהמשכים מאת גיא דגן, חלק ג’

היהודים והמפוחית-

הקדמה

לא פעם שאלתי את עצמי מה לי ולכל הבלוז השחור הזה, אני (בחור יהודי ישראלי לבן) שלא היה מעולם בכנסיה של צאצאי עבדים שחורים,שלא היה בשיקאגו (סקוקי אילינוי נחשב? :)) ולא בהונקי טונק אפוף עשן וריח וויסקי. (לא מעשן, בקושי שותה בירה מזדמנת) .

אז זהו, שאם נחשוב רגע, הרי גם אנחנו היינו עבדים פעם.


נכון: הדבר היה לפני אלפי שנים ולא מאות שנים, עדיין נשארה צלקת ותזכורת מה מסוגלים בני אדם לעולל זה לזה, בשל פחדנות ורגשי עליונות לא מבוססים. אז גם אני חוגג פעם בשנה את חג החירות, את רעיון החופש על כל צבעיו;

ונשמה- גם היא דבר חשוב ונדרש במוסיקה יהודית כמו במוסיקה שחורה. את האהבה למוסיקה עממית הנחילה לי אמי, שהייתה בעצמה זמרת נשמה לא קטנה. למוסיקה עממית באשר היא, של כל העמים, לא רק אמריקאית, כזו שיש בה איזו אמת פנימית משותפת, והבלוז הוא כמובן חלק בלתי נפרד מפולקלור מוסיקלי, על צבעיו השונים; וסיפורים מרגשים על ניו אורלינז, מולדת הבלוז, שמעתי מבעלה של אמי, יעקב, במשך כל חיי.

1. שמואל גוגול-המפוחית כלי עם קארמה.

המפוחית היא כלי עם קארמה טובה. אני נתקל בכך המון. אישית אני יכול לספר, כי נפתחו בפני דלתות בזכותה, כאומן וכנגן, כאלה שלא היו נפתחות בלעדיה.

ומה השיא של קארמה טובה- אם לא להציל חיי אדם? ולכן אני מסיר כובע ביראת כבוד, ובא לספר כאן שוב את סיפורו המדהים והמופלא של אמן מפוחית ענק ואיש יקר, שמואל גוגול, שהחל דרכו כילד יהודי שניצל בשואה בזכות מפוחית.

שמואל גוגול

הקטע לקוח מתוך לומדה של משלחות נוער לפולין.

שמואל גוגול נולד בוורשה ב-1924, אביו נאלץ לעזוב את פולין כפליט מדיני, אמו נפטרה כשהיה כבן שלוש. סבתו טיפלה בו כמה שנים עד שחלתה ונאלצה למסור אותו לבית היתומים. גוגול היה חניך בבית היתומים היהודי של יאנוש קורצ’אק בוורשה. הילדים שהו בבית היתומים עד גיל 14 .

קורצ’אק גידל את גוגול, ובעקיפין הציל את חייו. יאנוש קורצ’אק נהג לתת לילדים מתנה כשהתחלפו שיני החלב שלהם. את המתנה הוא החביא בלילה מתחת לכרית, וכשהילד התעורר בבוקר, הוא מצא את מתנתו של קורצ’אק. גוגול אהב מוזיקה עוד משחר ילדותו וכששיניו התחלפו, קורצ’אק נתן לו במתנה מפוחית פה.

כשגוגול היה בן 15, הובילו הנאצים את היתומים וקורצ’אק בראשם, אל מותם בטרבלינקה. את גוגול, שנראה חזק ובריא ייעדו לעבודה באושוויץ. בבירקנאו, נלקח כל “רכושו” – מפוחית הפה. הוא עבד במפעל בעבודות פרך, אך לא וויתר על נגינה במפוחית והשיג מפוחית פה תמורת מנות לחם וקעריות מרק. יום אחד בעת הפסקת צהריים במפעל שבו עבד, הוא ניגן על המפוחית. איש הס.ס ששמר על האסירים שמע את נגינתו, ציווה עליו להתייצב במשרדו ולנגן בפניו. לאחר ששמע אותו, הוא צרף את גוגול לתזמורת בת 10-12 נגנים, אשר ניגנה ליד קרמטוריום מס. 3.

תפקידם הטראגי של הנגנים היה לנגן לפני כניסתם של היהודים האומללים לתוך הקרמטוריום ולהנעים את רגעי חייהם האחרונים, כשהם צועדים אל תאי הגזים. הם לא ידעו שאלה רגעי חייהם האחרונים.

גוגול עמד בכניסה למשרפות וניגן כדי להציל את חייו. בהתחלה ניגן בעיניים פקוחות, כשהוא מביט בזוועה המתחוללות מולו. לא פעם כאשר עמד וניגן, ראה קרובים וידידים צועדים בין הקורבנות אל מותם. באחת הפעמים, צעדה בתוך טור הנידונים למוות אל הכניסה לתאי הגזים, דודתו האהובה. מעצמת הכאב, גוגול עצם את עיניו בחוזקה והמשיך לנגן ומאז, שמואל גוגול נהג לנגן בעיניים עצומות, והוא נדר לעצמו, שאם יינצל בזכות המפוחית, יקדיש את חייו לכלי הנגינה הזה וילמד ילדים יהודיים לנגן. הוא ניצל.

הוא לימד את ילדי ישראל את השואה הפרטית שלו באמצעות בסיפור חייו ששחזר, בהשקפת עולמו, במספר החרוט על זרועו ובשתיקותיו. אחרי 45 שנה החליט לחזור לגיהינום חייו, לאושוויץ. הרבה תהפוכות נפש עברו עליו לפני קיץ 1990, אז נסע עם קבוצת נגני מפוחיות פה. מכל הרפרטואר העשיר שהיה לתזמורת, הם ניגנו שיר אחד בלבד: העיירה בלז. אותה נעימה שגוגול ניגן עם תזמורת המוות. הפעם, עיניו היו פקוחות. אותות המאמץ הנפשי ניכרו על פניו, אבל הוא החזיק מעמד.

הוא ביקר גם בבית היתומים וגילה שמה שנראה לו בילדותו גדול ובעל כוח, מתגלה בבגרותו כקטן ולא מגונן. הוא חזר גם לעיירה שבה גרה סבתו, ופגש במקרה אדם זקן שידע לספר לו על גורלם של כמה מבני משפחתו. בשובו לארץ, לאחר שהצליח לבכות גם במסע, אמר שזה היה שווה, במסע הוא נולד מחדש.

שלוש שנים אח”כ ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז”ל הזמינו להתלוות אליו לנסיעה לאושוויץ, לציון 50 למרד גטו וארשה. גוגול התרגש מאוד וחניכיו חששו לבריאותו וביקשו שיוותר. הוא רצה לנסוע ואמר שינגן בבירקנאו לזכרם של המיליונים. הוא אמר: אני אנגן גם אם הדבר יעלה לי בחיי. (עפ”י דבריו של נח קליגר העיתונאי).

חודש מאוחר יותר חניכיו ומוקיריו עמדו צפופים ליד קברו, בוכים בכי גדול ומנגנים את העיירה בלז.

בן 69 היה במותו. כולם כל כך אהבו אותו.

תזמורת המפוחיות מיסודו ועל שם שמואל גוגול בהופעה לזכרו

2. פול באטרפילד- חדשן של אומנות גוועת.

לא אשכח את הרגע בו שמעתי לראשונה את Blues With A Feeling בביצוע פול באטרפילד. זה היה בתוך דיסק אוסף של אומני מפוחית גדולים. הדבר לא היה דומה לשום דבר אחר ששמעתי עד כה, מעין צליל בריא עם כוח, שמושך קדימה עוד ועוד. המשפטים המוסיקליים שייצר בנגינת הסולו שלו היו כל כך מיוחדים בחדשנות הקצבית שלהם, שלא יכולת לשים בדיוק את האצבע מה בדיוק. והרי אלה אותם צלילים בסיסים על קצב מוכר, כזה שניתן לצעוד על פיו מתונות. ועדיין משהו היה שונה בתכלית. והמון נשמה. חשבתי שהוא אומן שחור, כמו ליטל וולטר שפניו הביטו בי מן העטיפה. וכמה השתאיתי לגלות שהוא לבן.

Paul Butterfield

ואז התחלתי להיחשף לאיטי לתפקידם של היהודים ביציקת היסודות של המוסיקה השחורה. בקצרה:

א. שלא כמו לבנים רבים בארה”ב בשנות החמישים והשישים, היו היהודים, מהגרים באופיים, יוצאים מן הכלל בכל הנוגע להלך הרוח נגד השחורים. ביניהם גם זוג אחים, יהודים אירופאים שנחשפו למוסיקה השחורה ברחובות העיר. במועדונים שניהלו נתנו צ’אנס ראשון, במה וגם פרנסה לאומני בלוז שחורים רבים, כגון מאדי ווטרז והאולין וולף האגדיים. זה היה הבסיס עליו הקימו אחר כך את חברת התקליטים CHESS, שפרסמה ופרנסה אמנים גדולים ופורצי דרך כמו צ’אק בארי, ליטל וולטר, אטה ג’יימס ועוד.

ב. שיקאגו היוותה כר פורה באותם ימים לצעירים לבנים אוהבי בלוז, ואלה החלו עוקבים בעניין רב אחר אמנים כמו מאדי ווטרז וחבריו, מפנימים היטב את רזי הסגנון של הבלוז החשמלי הייחודי כל כך, ומנגנים בלוז בעצמם בכל הזדמנות. מועדוני פולק החלו להופיע בשנות השישים כחלק מסצנה מתרחבת של תרבות השוליים שהייתה לה פופולאריות רבה בקרב צעירים ברחבי ארה”ב, ושקידשה עממיות ויצירתיות. במועדונים כאלה החל באטרפילד את דרכו כנגן מופיע.

ג. כשהקים פול באטרפילד את להקת הבלוז שלו, שהיו בה מוזיקאים יהודים, מייק בלומפילד ומארק נפתלין, הייתה זו תרומה אמריקאית אמיתית לתנועה של תחיית  הבלוז, מגמה שהחלה בעיקר מעבר לים, בקרב להקות רוק אנגליות כמו Cream , Led Zeppelin ,Humble Pie והסטונז. כאשר שומעים את המפוחית המוגברת של באטרפילד חשים מיד, כי משב של רוח חדשה ורעננה נושב במפרשי האמנות הישנה והגוועת הזו. האנרגיה העצומה שלו, יחד עם דרך הביטוי הייחודית שלו, הפכו את צליל הבלוז בכלל, ואת סגנון המפוחית המוגברת בפרט, למוכרים ונחלת הכלל, כמו גם הצילה אותם מתוך נבכי השכחה.

ד. בוודסטוק, פסטיבל אגדי שסימל בגדול את תקופת ה”קיץ של אהבה” שנת שישים ותשע, הייתה גם לבלוז נציגות נאה, בעיקר מכיוון סצנת הרוק הקלאסי, אך למרות שגם פול באטרפילד נטל חלק בפסטיבל וודסטוק, לא כל המופעים נראים בסרט הקולנוע המפורסם ההוא , והקטע הזה נשאר דווקא על רצפת חדר העריכה.

(הערה מאילן: עוד על בלוז ויהודים כאן)

3. המשפחה והמפוחית-

א. מחסן עצים– על הגיבורה האמיתית שסובלת הכול.

אדם גאסו, אמן מפוחית לבנבן בן זמננו וגורו -מפוחית- אינטרנט ידוע, אמר פעם: כל נגן מפוחית צריך מחסן עצים בחצר האחורית, כזה שאפשר לברוח אליו, להסתגר ולהרעיש בלי לשגע את השכנים, ויותר חשוב- את האישה. ובכן, לא לכל אחד יש חצר אחורית, והאופציות בעיר די מוגבלות, כך שבתור נגן שצריך להתאמן כל יום, אתה חייב להעריך את סבלנותה הבלתי נגמרת של אשתך. אין ספק שהציוצים הצווחניים שנבעו מתוך הכלי בעת אימון על טריק חדש כזה או אחר היו למעלה מיכולתו של כל אדם שאוזניים שומעות לו בראשו…

 

ב. ילדים והמפוחית –דודיות מתפרצת סימן לבאות .

אין גיל למפוחית. גם בכך היא חוצה כל הגבולות האפשריים, כמו במקרי צבע, מין, מיקום גיאוגרפי, וז’אנר. לא פעם אני נזכר, בחיוך, איך קרה פעם שילד אחד לא הסיר ממני את מבטו במשך כל ההופעה, ואיך ניגשתי אליו לאחריה, בלי מילה, ושמתי לו מתנה מפוחית בידו. הוא היה המום מן המחווה, ואני הרגשתי שעשיתי לו משהו, אולי שיניתי לו, בקטן, משהו בחיים.

לפני שנהייתי לאבא, זכו האחיינים שלי לאטרקציה בימי הולדת דרך קבע , ובמחוזות אלה אני ידוע בתור ‘הדוד עם המפוחית’, מעמד של כבוד בקרב בני שלוש עד שש, למי שלא יודע.

כיום יש לי ילד משלי, וכבר יודע בגילו הצעיר לנשוף ולשאוף בטבעיות דרך המפוחית שלו, וזה מראה נדיר, ממש חומר לתכניות טלוויזיה מסוג ‘צילמתי את החתול שלי מטייל על הפסנתר ושלחתי’, אתם ודאי מכירים את הז’אנר.

ג. ה”למה” הגדול-התשובה הניצחת

הולדת ילדי הביאה עימה הבנה משכרת של הסיבה מדוע אנחנו נמצאים על הכוכב הזה, ולמה אנחנו עושים את שאנחנו עושים? אם היו לי עד עכשיו תהיות האם אני במקום הנכון, אולי הייתי צריך ללמוד לתואר במחשבים במקום לשחק במפוחיות כל היום, לרדוף אחר הכסף ולא להתמסר לנגינה- הכול נרגע כהרף עין. מבט אחד עליו- ואתה רואה את הסיבה לקיומך. כל צליל שאי פעם ניגנתי נוגן למענו ובשבילו, וקיימת אצלי תחושה בלתי פוסקת שקיבלתי פרס לא יאומן על מעט מאד מאמץ.

ויש מי שיחשוב לעצמו, על מה הוא מדבר, גידול ילדים זה ודאי לא פיקניק, ובכן- הוא כן, וגם בפיקניק יש לפעמים קוצים בדשא, ועדיין- הוא שווה כל רגע. קצת נמלים באבטיח וחול בסנדויץ” הם סיבה שלא לצאת מהבית?