מפוחית עכשיו! מאמר בהמשכים מאת גיא דגן חלק ב

למה דווקא מפוחית- סיפור אישי

(לקריאת חלק א’ של המאמר לחצו כאן)

 

כמה קטן ככה גדול

 

נגני מפוחית מספרים שבחרו בכלי זה לעתים בגלל היחס בין קוטנו לגודל האפשרויות הגלומות בו. מה שבטוח, הכלי מלא חן, נחבא אל הכלים, ואנשים נדהמים איך הצליל הענק שבוקע מבין ידיך יוצא מכלי כזה קטן…

המפוחית נחשבת עממית, לא כלי תזמורת, אפילו לא בתזמורות לא-קלאסיות (כפי שהסקסופון התחבר אל תזמורות ג’אז), מיתקשרת יותר עם הומלסים מאשר עם מצליחנים, לא בדיוק הכלי שאמא יהודיה הייתה בוחרת להתגאות כשבנה מנגן בו בתזמורת בית הספר.

 

 

בגנון אמר שלום, וניגן בקסילופון

 

סיפרתי כבר שהמפוחית אינה הכלי הראשון שלי: התחלתי עם פסנתר ושירה. מאז שאני זוכר את עצמי חיקיתי צלילים ששמעתי, וחזרתי בקולי על מנגינות ומקצבים. מאוחר יותר למדתי שיש דבר כזה, כלי נגינה. בגן חובה- מתועד בתצלום מצהיב מאחד החגים- היה הקסילופון הכלי העיקרי שלי 🙂 . פסנתר היה בסלון, אמא שרה ונגנה בו. זכורים לי בגיל שמונה שיעורי פסנתר, אבל בעיקר איך השתוללתי עליו והמצאתי מנגינות משלי, על פי יכולתי דאז.

המפוחית הגיעה בגיל 10, שנה לאחר שנולדה אחותי. אבא שלה, יענקל’ה, בעלה השני של אמי, לקח אותי לחנות כלי נגינה בפסאז’ הוד שבתל אביב, וקנה לי כרומטית 12 חורים. אני זוכר את דברי המוכר, צריך לשמור על הכלי, זה לא צעצוע זול, אין לקחת אותו לקומזיץ או לים מחשש שייפול בחול ויתקלקל. זה לא הפריע לי, כמובן, והשתוללתי עלי היטב, די מהר הלחצן נשר לו, ולי לא היה מושג איך או איפה מתקנים כלי נגינה, כי מעולם לא היה לי אחד משלי ולא נצרכתי לתקן אותו, והתביישתי לספר להוריי מה קרה.

מפוחית – אף פעם לא מוקדם מדי

 

נעימות מבית אבי ומבית אמי. מבולבלים? גם אנחנו:)

 

גדלתי בשני בתים לאחר גירושי הורי, ובשניהם רצו הרבה סיפורים מוסיקליים: יענקל’ה סיפר על לימודיו באוניברסיטה בלואיזיאנה של שנות השישים, קרנבל המארדי גרא בניו אורלינז, תזמורות ג’אז מנגנות דיקסילנד לאורך הנהר, רד-בינז –אנד-רייס, גאמבו-סופ, סאצ’מו, הודו מג’יק (ככה אומרים וודו בניו- אורלינז) ובלוז.

ואמא, שנטלה חלק כזמרת במופעים כגון ‘ארץ טרופית יפה וכיוצא באלה, לקחה אותי איתה לחזרות. אבא, שחקן תיאטרון וחובב קלאסי מושבע, לימד אותי מינקות על כלי התזמורת השונים, ואיתו ביליתי מאחורי הקלעים של התיאטרון. אני זוכר מוסיקה נהדרת מההצגות ב”הבימה” של דובי זלצר, פולדי שצמן ומאוחר יותר מישה בלכרוביץ’, שלמה גרוניך.

 

בתיכון חיכתה המפוחית במגירה עד שאסיים להלחין את כל השירים שכתבתי למילים של אלתרמן, לאה גולדברג ועמיחי. עם החומר הזה הופעתי, גם בלהקת קצב צעירה שהיו בה כמה שהפכו מן הישראלים הבולטים במוסיקה העולמית: גיל פלדמן, רע מוכיח, עוז נוי.

 

 

קיטבג הרם, קיטבג הורד, מפוחית נגן!

 

בצבא שירתתי בלהקת הנח”ל, הופעתי כמעט כל יום, כל החודש. פעם אחת שלפתי מפוחית כששרנו את ‘תפסתי ראש על הבר’ של שלום חנוך, שיר בלוז ישראלי. הנגנים בלהקה, יצורים די אדישים בדרך כלל, גילו התלהבות רבתי, והשאר היסטוריה.

 

 

התגייסתי-השתחררתי-נכנסתי ל(נגן באופן)קבע

 

הופעתי כזמר-יוצר, לבד ועם אמי, אל תוך שנות האלפיים. מדי פעם, למען הגוון של שירה- פסנתר, הרכבתי את המפוחית על סטנד וניגנתי בשני כלים יחד. שבתי אל המפוחית, והפעם כמוסיקאי בוגר, וכבר עשיתי בראשי השוואות בינו לבין הכלי הנוסף שניגנתי בו, הפסנתר.

גיא דגן והפסנתר

אותה תקופה קיבלו חיי תפנית רצינית, עקב מות אמי. חל בי בתקופה זו שינוי גדול שהוביל למה שאני היום.

אחד המקומות, לו אני חייב את הצ’אנס הראשן בתחום הבלוז היה מועדון הארט-ספייס של אלי מרכוס, ד”ר בלוז בשבילכם. זה היה מקום חם ותומך ביוצרים חדשים. מרכוס גם התרשם מיכולת הנגינה שלי במפוחית והזמין אותי לנגן אתו.

אלי ד״ר בלוז מרכוס

הוא, מסתבר, גם דאג להעביר את הטלפון שלי הלאה, וכך קרה שיום אחד צלצל, על הקו היה אפרים שמיר מ”כוורת”, והוזמנתי לנגן בשישי במופע הבלוז שלו בשבלול. מאז אותו יום אנחנו עובדים יחד. הוא, אין ספק בכלל, מקור בלתי נדלה של כשרון והשראה, גם לו אני חב ובגדול.

עולם הבלוז של אפרים שמיר במועדון השבלול

 

בד בבד גם התחלתי ללמד, בהתחלה ב”בית צבי”, אח”כ באופן פרטי, מאוחר יותר ב”ימהא” הרצליה ומכללת “הד” בתל אביב. ואם ציינתי שמופע קבוע הוא דבר המפתח מאד את החושים כי דורש הרבה תרגול עצמי – מתן שיעורים דורש ממך אף יותר להשתפר כנגן.

 

עד כאן להפעם, חברים. תודה ותמשיכו להגיב. בפעם הבאה- כפי שהבטחתי, המפוחית והיהודים, וגם: מקומה של המשפחה בעשייה.