גיטרה סלייד – מבוא למתחילים וסקרנים

מאת: אלי מרכוס

עריכה ותוספות: אילן יונש

זה מתחיל בשקט בשקט, זימזום קטן אשר לאט לאט גובר ותופס תאוצה, נוסק ועולה למעלה, גבוה יותר, חד יותר, עד שזה כמו צליל של סירנה…זו החוויה של גיטרה חשמלית המנגנת “סלייד”…

הסקירה הבאה אמורה לתת לכם נקודות התחלה במסע חיפוש וגילוי בעולם הסלייד בעיקר בסגנון הבלוז. ישנם מאות נגני סלייד מצויינים בעולם – חלקם כבר חלק מספרי ההיסטוריה, וחלקם חיים ופעילים כיום.

אני מזכיר פה כמה מהם שאני מכיר או חושב שיש להם חשיבות כדוגמאות לטכניקה מסויימת או תת-סיגנון, אך דבר נפלא במוסיקה הוא לגלות נגנים חדשים בעצמכם כתוצאה מקצה החוט שאני נותן לכם פה.

סוגים שונים של סלייד

 

 

 

 

איש אינו יודע איך או מדוע חדרה נגינת הסלייד אל תוך מסורת הבלוז, אך הצלילים והטכניקה של נגינה על מיתרי הגיטרה עם צוואר בקבוק, אולר, או מפתח בוקסה הם חלק בלתי נפרד מהבלוז כבר משנות העשרים למאה הקודמת.

ייתכן שזה בא מאיי הוואי, שם ניגנו בסלייד כבר מתחילת המאה העשרים. יכול גם להיות שהמקור באפריקה, שם ניגנו מדי פעם עם פיסת עצם או ברזל על גבי כלי מיתר שונים. קרוב לוודאי הגיעו ההשפעות משני המקורות, ולכן זה נעשה נפוץ ומושרש כל כך.

אצל עובדי הכותנה העניים בדרום ארה”ב היה כלי נגינה פשוט מאוד וקל להרכבה בשם “דידלי בו” (וזה מקור שמו של אמן הבלוז ורוק אנד רול “בו דידלי”) הדידלי בו מורכב ממיתר ברזל בודד הממוסמר לקיר של צריף העץ בו שכנו משפחות עובדי הכותנה. הנגינה מתבצעת עם בקבוק קולה או צינור מתכת המוחזק בנקודות שונות בין המיתר והקיר בזמן שביד השניה פורטים על המיתר.

אחד מסיפורי הבלוז הידועים נכתב בביוגרפיה של W.C. Handy מ-1941, שם הנדי מספר על הפעם הראשונה בה שמע סלייד בבלוז. זה היה ב-1895 בתחנת רכבת בטוטווילר, מיסיסיפי. הוא נרדם בהמתנה לרכבת, והתעורר למשמע צלילים מוזרים שלא שמע מעולם. כשפתח את עיניו ראה כושי זקן, לבוש סחבות ונעליים קרועות שבהונותיו מציצות מהן. הוא ניגן על הגיטרה שלו עם סכין “כמו שמנגנים הנגנים ההוואיים” ושר – “Goin’ to where the Southern cross the dog” כשהוא חוזר שלוש פעמים על השורה. זה אגב, פחות או יותר, התיעוד המוקדם ביותר של בלוז גולמי בכלל ולא רק של סלייד.

 

Bukka white slide guitar

איך בכלל עושים את זה?

על פניו זה עניין די פשוט: פשוט מצמידים את הסלייד למיתרים בלי ללחוץ חזק מדי, ומזיזים את הסלייד למעלה ולמטה – זה נותן צליל רצוץ בלי ה”מגבלות” של השריגים. הCATCH הוא שהסלייד ישר, והוא לא בנוי בצורה של אקורד בגיטרה בכיוון רגיל.

לכן, נגינת סלייד מתבצעת בדרך כלל עם הגיטרה המכוונת למפתח “פתוח” – כיוון של הגיטרה לאקורד שלם כך שלא צריך להחזיק איצבוע אן ללחוץ על המיתרים אלא רק להחזיק את הסלייד (צוואר בקבוק או מפתח בוקסה של מצת רכב) על המיתרים מעל השריג הנכון לפי האקורד הרצוי (כמו מה שהאצבע הראשונה עושה ב-BARRE CHORD).

הכיוונים הנפוצים ביותר הם ( הסימול הוא משמאל לימין – ממיתר בס נמוך למיתר גבוה או הכי דק)

סול (G) המכונה D,G,D,G,B,D] Spanish Tuning]

רה (D) המכונה  D,A,D,F#,A,D] Vastopol Tuning]

האקורדים העיקריים מנוגנים עם הסלייד מעל לשריגים 3, 5, 7 וגם פתוח לגמרי (בלי הסלייד) ובשריג ה-12.

 

על חשמלית

הגיטרות

יש גיטרות מיוחדות המעוצבות במיוחד עבור נגימת סלייד – במקור יצרו אותן החברות National Resophonic ו – Dobro . שתי החברות החלו בסוף שנות ה-20 לבנות גיטרות (וכלי מיתר נוספים) עם צלחת תהודה מיוחדת בתוך גוף הגיטרה. הצלחת נועדה להגביר את הגיטרה בעידן שלפני הגברה חשמלית לכל כלי בתזמורת – תקופה בה הגיטרה הייתה בעיקר כלי ליווי וקצב בתזמורות פופ וג’אז. הגיטרה עם הצלחת נקראה Resonator Guitar מלשון “תהודה – רסוננס” והמציאו אותה האחים דופיירה – והיא אכן רועשת!. האחים דופיירה יצרו תחילה גיטרה עם גוף שכולו מתכת, חוץ מהצוואר\גריף – והחברה שלהם נקראה National (זוכרים את העטיפה של brother in arms של דייר סטרייטס?).

אך עד מהרה נוצר ריב בין האחים, ואחד מהם עזב והקים חברה חדשה בשם Dobro שיצרה גיטרות מעץ עם צלחת התהודה המתכתית בפנים. בשנות ה-50 חברת נשיונל אף יצרה גיטרה חשמלית עם צלחת התהודה.

 

נשיונל דואוליאן 1931 – אחת מגיטרות הבלוז הקלאסיות

כל הגיטרות האלה נהדרות עם סלייד ונותנות צליל ייחודי, אבל האמת היא שסלייד עובד על כל גיטרה – נסו את זה בבית!

הסלייד והבלוז

בשנות ה-20 ו-30 הנגינה בסלייד הפכה לחלק אינטגרלי בבלוז, ומספר נגנים וירטואוזיים הפכו לכוכבים עם נגינת הסלייד, נגנים כמוKokomo Arnold, Barbecue Bob (Hicks), Tampa Red, Tommy McClennan, Blind Willie McTell, Blind Willie Johnson,וכמובן Robert Johnson (רוברט ג’ונסון בעצם, לא היה מפורסם בכלל בזמן חייו – הוא רק הגיע לממדי אגדה משנות ה-60 והלאה בעזרת כוכבי רוק וסופרים לבנים).

לכל אחד מהנגנים הנ”ל היה סיגנון ייחודי ומזוהה, מטאמפה רד שניגן סולואים בעיקר על המיתר העליון, לבליינד וו’ילי ג’ונסון שניגן אך ורק שירי גוספל, לבליינד וו’ילי מקטל שניגן בגיטרת 12 מיתרים. הנה הוא מהפנט בבלוז לשלוש נשים:

וירטואוז סלייד נוסף שחשוב לציין היה Roy Smeck – אמן שניגן במספר כלי מיתר שונים, ונקרא “הקוסם של המיתרים”. רוי סמק חלש על מספר סיגנונות שונים, ולא רק בלוז, ומעבר לנגינה וירטואוזית ואלפי הקלטות במשך חייו, הוא גם הקדיש חלק ניכר מחייו לחיבור ספרי לימוד למוסיקה ולימוד תלמידים בשיעורים אישיים בדירתו בניו יורק עד אשר הלך לעולמו בגיל 94 (1994).

בנו של אלמור ג׳יימס ממשיך את מסורת הסלייד

בבוא עידן הגיטרה החשמלית והתפתחות הבלוז העירוני בערים כמו שיקאגו בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, המירו נגנים כמו מאדי וו’אטרס ואלמור ג’יימס את הגיטרות האקוסטיות בחשמליות, ועבירו את טכניקת הסלייד לחשמלית. הצליל החדש של הסלייד המוגבר ומחושמל הפך לסימן ההייכר של אלמור ג’יימס, ועד מהרה כולם החלו לחקות אותו. הנה אגדת הבלוז אלמור ג’יימס מנגנת גירסה מאוחרת לאגדת הבלוז, Dust My Broom בשם החלופי Dust My Blues. הריף הזה של הסלייד על הגיטרה החשמלית הוא בסיס לכל כך הרבה רוקנרול, שקצרה היריעה מלפרט…

 

 

מאדי וו’אטרס גם ניגן סלייד לא מעט, וגם לו היה צליל ייחודי שניתן לזהות מיד.

לקראת סוף שנות ה-60, מספר כוכבי רוק לבנים עם זיקה חזקה לבלוז כמו ג’ון לנון, ג’ורג’ האריסון, ג’ימי פייג’, ודואיין אלמן החלו לנגן גיטרה סלייד ולהפוך את הצלילים הללו למרכיב חשוב במוסיקת רוק של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. מספר להקות כמו האחים אלמן, לד זפלין, וגם להקה פחות ידועה בשם Little Feat שבה כיכב הגיטריסט וזמר לוו’ל ג’ורג’ עם צלילי סלייד רכים ויפים, הפכו את צלילי הסלייד החשמלי לצליל המאפיין והמזוהה שלהם. דואיין אלמן, שנהרג ב-72 בתאונת אופנוע, הפך מהר מאוד לאגדה ומקור השראה והערצה לגיטריסטים עד היום, ובמיוחד גיטריסט צעיר בשם דרק טראקס (שהוא אחיין של מתופף האחים אלמן בוץ’ טראקס, וגדל במחיצת המוסיקה שלהם) אשר ממש מזכיר את דואיין בצליל שלו, ואף התפתח והרחיב את הסגנון עם השפעות של ג’אז ומוסיקה הודית ופאקיסטאנית, בנוסף לבלוז לסול שהם עיקר הנגינה שלו.

במקביל לעולם הרוק, ישנם מספר נגנים אשר שימרו את מסורת הסלייד וגם החיי אותה מחדש – ראי קודר, בוב ברוזמן, בוני רייט, ג’ון האמונד ג’וניור, וגם מארק קנופלר הם הבולטים בשמירה וחידוש של המסורת, ובהבאת הצלילים הללו לקהל חדש וצעיר. בוב ברוזמן, בוני רייט, וג’ון האמונד ג’וניור ממשיכים להופיע ולהקליט את צלילי הסלייד עד היום.הנה קלפטון בשיר סלייד קלאסי על גיטרה רסופונית:

 

 

אמן חדש יחסית בתחום הסלייד הוא קלי ג’ו פלפס, אשר פיתח לעצמו סיגנון ייחודי של שירה ונגינה בסלייד בגיטרה אקוסטית שהוא מחזיק על הברכיים.

אם תרצו להרחיב אופקים אל מעבר לבלוז ורוק, אני ממליץ להקשיב לנגני סלייד כמו ג’רי דאגלאס, מייק אולדרידג’, באדי אמונס, וליאו קוטקי.

מקום טוב לחפש חומרים בנושא הוא Planet Dobro וכמובן שאפשר גם להכנס ליוטיוב ופשוט לחפש סלייד – תקבלו אינסוף קטעים ושיעורי גיטרת סלייד.