מיוחד לפסח: עשרת המכות – סקירה מושמעת

כזכור, לא רק אנחנו היינו עבדים. הקשר בין הבלוז לעבדות מוכר ידוע וכתוב באינדקס סגנונות הבלוז באתר. העבדות שלנו הסתיימה די בזבנג וגמרנו: דם, אש, תמרות עשן, יד חזקה וזרוע נטויה – אתם זוכרים את זה מאתמול בטח. נניח שאלוהים היה עושה ג’סטה גם לשחורים בדרום, האם המכות המוכרות שלנו היו עושות שם רושם?

בואו נחשוב יחד…

דם

לא סתם הדגל האמריקאי הוא כחול ואדום – זה משום שכל כך הרבה בלוז נכתב בדם. הפשע חגג בימים ההם והדם זרם כמים גם שלי התערבות אלוהית.

הרבה סיפורי פשע נכתבו בבלוז, וגם אי אלו פושעים היו אומני בלוז גדולים (לדבלי הגדול התמחה ברצח ובשירי חנינה שיעזרו לו לצאת). גם כלי נשק תמיד היו אחד הנושאים החביבים על המשוררים ההם.

אבל צל גדול אחד מאפיל על כל עולם הפשע בבלוז: הצל הכבד של סטאגר לי הנורא. כמו הרבה דברים אחרים, הבלוז הפך אותו למיתוס של רוע ואלימות – הדבר המפחיד ביותר שיכולתם לפגוש. לי שלתון שיחק בקוביות עם חברו הטוב וויליאם “בילי” ליונס בפאב המקומי. הרבה אלכוהול זרם בין החברים הטובים שהתחילו לריב, ואז בילי לקח את הכובע של לי וסירב להחזיר. “סטאגר” לי ירה בו למוות, נשפט על זה ומת בכלא בשנת 1912. עולם הבלוז חגג על הסיפור: בגרסתו הראשונית של מיסיסיפי ג’ון הרט הגרסה סוחטת דמעות ממש: בילי מתחנן על חייו ומבקש רחמים בשביל שני ילדיו הקטנים ואשתו האוהבת. סאטגר לי האכזר אומר שלא אכפת לו מהם ויורה בו.

שנים של חוקרים חרוצים לימדו שגם בילי לא היה אבידה גדולה: שניהם היו בריונים אלימים, שעשו חלטורות בהימורים וסרסרות. בילי לא רק לקח את הכובע, אלא גם נשא כנראה סכין שחשב להשתמש בו לפני שנורה. אבל האמת – למה לקלקל שיר טוב? הנה מיסיסיפי ג’ון הרט מבטיח שאם לא תשלח את עמי, יבוא סטאגר לי:

 

צפרדע

בהתחשב בכך שהדלתא של המיסיסיפי היא איזור עתיר ביצות, ובהתחשב בכמות הצפרדעים שחיות באיזורים האלה, בואו נאמר שלאיים על הדרום עם צפרדעים זה קצת כמו לאיים עלינו עם מכת חומוס.

התופעה כל כך שגרתית, שהאמת היא שדי קשה למצוא בלוז צפרדעים (האירו את עיני בבקשה אם יש לכם!). לוני ג’ונסון שר על צפרדעים, אבל בחרתי דווקא בשיר הסלייד ההזוי קמעה של סילבסטר וויבר (עם וולטר ביסלי), “Toad Frog Blues” –

והנה בפינתנו “מאמץ הראוי לבלדת בלוז סוחטת דמעות”: הריעו לחוקר הטבע הקפדן שעמל ואסף קלטת שלמה ובה קרקורים של כל סוגי הצפרדעים במיסיסיפי. ואפשר לשמוע הכל אונליין כאן (נסו, אתם חייבים את זה לעצמכם).

 

 

 

כינים

כינים, פרעושים ושאר מרעין בישין. אתה יכול להיות לבן או שחור, עבד או אדון, אמריקאי או מצרי – ועדיין הנבלות האלה ינשכו אותך, יקיזו את דמך וימררו את חייך.

לוני ג’ונסון הוא איש רגוע בדרך כלל. למעשה, הוא נחשב לאחד הג’נטלמנים של הבלוז – האיש שכולם רצו להיות כמוהו. אבל תן לו כמה פרעושים והנה השגעון יוצא גם ממנו. בעלי כלבים – תתמוגגו על המילים:

 

ערוב

פגשתם פעם ערוב? חוגי מקורות כאלה ואחרים דנים כבר מאות שנים איזה חיות נשלחו למצריים (אני הייתי שולח פינצ’רים אגב).

מה שבטוח, בדרום הקשוח אלוהים היה בוחר ב-hellhound. היו גם הכלבים השחורים – האבות הרוחניים של כלבם של בני בסקרוויל – מהם יכולת גם לפחד וגם לסמוך עליהם שיגנו עליך בדרכך – תלוי בסיטואציה. הכי חשוב, אפשר היה להתחמק מכלבים שחורים כי הם בעיקר שמרו על מקומות גיאוגרפיים (כגון: קרוסרואדס…).

מאידך, כלבי השאול, שומרי שערי הגיהנום, לא התבייתו על מקומות – הם התבייתו על אנשים. הם צדו אותך, ולך תברח מאחד כזה.

בתרבות בקונגו (Bakongo) האפריקנית ידוע שיש כפר של האנשים המתים וכפר של האנשים החיים. ביניהם יש כפר של כלבים, שתפקידם לתפוס אנשים שמנסים לברוח מעונש על פשעיהם.

ת’כלס, מדובר כאן במתן משמעות פיזית לפאראנויה. ומה יותר מפחיד מפאראנויה? (או כפי שאמרה זאת פעם אחת משכנותי: “אני לא פאראנואידית, באמת עוקבים אחרי!”). הנה שיר הפאראנויה הקדום של רוברט ג’ונסון, הלהאונד בעקבותי – Hellhound on my trail –

 

דבר

דבר היא מחלה שפרצה דרך פרעושים שהעבירו דם נגוע של עכברושים אל בני אדם. חלק מההתפרצויות הידועות נגרמו עקב הרג נשים וחתולים באשמה שהן מכשפות וחיות הלוויה שלהן. העכברושים חגגו על המחסור בחתולים והנה לכם בעיה. כמחלה שתקפה יותר ערים גדולות, עולם הבלוז לא ממש התמודד עם דבר, אבל עם עכברושים בהחלט כן – לרוב בהקשר של בני זוג דווקא. הנה הקלאסיקה שזכתה לביצועים אינסופיים – מביג מא תורנתון ועד לייטנינג הופקינס. הנה דווקא ממפיס מיני עם Black rat swing-

 

 

שחין

אחחח מגרד מגרד… תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. ההגדה שלנו מספרת שהמצרים הוכו בשחין בצורה כזו שלא יכלו לתפקד בשום תחום משום שהתגרדו מבוקר עד לילה. לזכר אותה מכה, פרט לכך שילדינו מוכים בה עד עצם היום הזה, אזי אנו נתקפים בגירוד טורדני בגב אי אלו פעמים ביום. על הגירוד הזה סלים הרפו כתב את Baby Scratch My Back הנהדר שלו, שנשמע ככה –

 

 

ברד

אומנם לא כמו שלג, אבל גם הוא לא בדיוק הממטר החביב על משוררי בלוז. ת’כלס, אין כמו גשם טוב לבלוז: גשם בנשמה, גשם בלב, יום שני הסוער, גשם שלא מרטיב אותי, זה מרגיש כמו גשם, גשם שהשטן שלח ועוד. אולי האזכור היחיד לברד הוא בשיר של רוברט ג’ונסון ששמתי למעלה – בו הוא כותב שהבלוז יורד כמו ברד. זו בטח שורה שהוא גנב בדרך זו או אחרת, והיא הפכה ל”מילוי” בלוז קלאסי. אחרי מותו הטראגי של ג’ונסון הבלוז כנראה נרגע קצת והתחיל לרדת יותר כמו גשם, כמו למשל בגרסה הזו של קני ניל:

 

 

מכת ארבה

ארבה זה תענוג קטן לשדה שלך. על פי לדבלי, זה תענוג קטן עוד יותר אם הם בכרית שלך ובאוכל שלך – Grasshoppers in my pillow:

סנדי קשדולר ביחד עם ארטי טראום ואחרים הקליטה את השיר היפה הזה בשם Locust grove, שאפשר היה לתרגם “חורשת הארבה”, אבל לצערי זה כנראה חורשת החרובים… בכל אופן, קצת רזונייטור אף פעם לא מזיק, אז הנה השיר שמסיים את אלבומה של קשדולר “`slideshow”:

 

חושך

הנה מכה שהולכת יד ביד עם בלוז. למעשה, אני די משוכנע שהמצרים כתבו בלוז בזמן שסבלו מהמכה הזו. משהו כזה אולי –

.טוב, זה לא ממצרים אלא ממאלי, וזה עלי פארקה טורה זצ”ל 

ואכן שירי חושך יש בלי סוף בבלוז, אבל האסוציאציה הראשונה שלי הולכת מיד לבליינד ווילי ג’ונסון. זה שיר שנכתב על צליבת ישו, אבל הולך יופי גם עם מכת חושך. Dark was the night, cold was the ground:

 

 

מכת בכורות

לפני כמה שנים יצא אלבומו השני של ניק קייב בהוצאה מחודשת. לאלבום קראו “הבן הבכור מת” והוא אלבום שכל כולו עוסק במוזיקה של הדרום (שם האלבום קשור עם אחיו הבכור והמת של אלביס). הנה שיר שכתב על בליינד למון ג’פרסון. את הסמים הוא קנה אצל אותו סוחר של ג’ים מוריסון, ועם הסלייד זו עיסה מעניינת במיוחד: