מה בעצם עושה את הבלוז לבלוז?

קצת תיאוריה של מוזיקה. הפוסט לא מיועד דווקא למוזיקאים, למרות שהרבה מוזיקאים לא מכירים את הנושא הזה והם מוזמנים להמשיך ;-). אם לא הייתי מספיק ברור: אם יש לכם אוזניים, תמשיכו לקרוא ולשמוע את הדוגמאות…

אז מה זו מוזיקת בלוז בעצם? באופן כללי, מבחינת התיאוריה של המוזיקה, זו מוזיקה שמנוגנת בסולם בלוז, בנויה לרוב על סגנון של שאלה-תשובה (CALL-RESPONSE), מנוגנת במקצבים בלוזיים ובעלת מבנה מוזיקלי אופייני. ועכשיו נעבור לעברית…

אז מה הופך סולם מוזיקלי לסולם בלוזי? התבלין הסודי של הבלוז: תווי הבלוז, או בשמם היפה: Blue Notes.

התבלין הקסום הזה מכניס את הנופך הבלוזי לסולם שלתוכו נכניס אותם. תשמעו איך זה נשמע:

הנה סולם רגיל (פנטטוני מינורי למי שרוצה לדעת – סולם עם נופך בלוזי לכשעצמו) מנוגן פעמים לאט ואז מהר:

והנה אותו סולם בתוספת התבלין – הבלו נוטס, שוב, פעמיים לאט ואז מהר:

שומעים את הסאונד הבלוזי הזה?

אלה התווים הבלוזיים (למוזיקאים: הבלו נוט הקלאסי הוא הדרגה 5b בסולם, כשגם 3b ו- 7b הם תווים בלוזיים).

אז הנה לנו התווים הבלוזיים שמרכיבים שולם בלוז. הלאה.

Call and Response

זהו אחד המרכיבים הקריטיים בבלוז, וכמעט כל שיר בלוז, בוודאי הישנים יותר, בנויים כך. מה הכוונה בזה? הכוונה היא שהשיר, הן מבחינת המילים והן מבחינת המלודיה שלו, בנויים על קריאה (שאלה, לרוב רטורית) ועל תגובה לקריאה. הכי טוב להדגים: הנה בית משיר בלוז קלאסי, FIVE LONG YERAS, ששרו מאדי ווטרס וגם אריק קלפטון:

Have you ever been mistreated?
You know just what I’m talking about.
Have you ever been mistreated?
You know just what I’m talking about.
I worked five long years for one woman,
She had the nerve to put me out.

מרגישים את הדינמיקה? קלפטון שואל אם פעם התייחסו אליכם רע, ומשיב בעצמו שאתם בטח יודעים על מה הוא מדבר. הוא חוזר על השאלה תשובה הזו, מה שהופך את כל ארבע השורות הראשונות ל-“קריאה” (CALL). התגובה לקריאה לא מאחרת לבוא: אני השתעבדתי 5 שנים ארוכות לאישה אחת, והיה לה את החוצפה לזרוק אותי בסוף.

כלומר הקריאה מבססת לנו נושא של יחס לא הוגן, והתשובה מספרת לנו את המקרה האישי של הזמר – קלאסיקה.

האווירה הבלוזית מודגשת מכך שחלק ה-“קריאה” מורכב בעצמו משאלה-תשובה.

רק למען הסדר הטוב כמו שאומרים, לא תמיד יש ממש שאלה בחלק ה-CALL: הנה לדוגמא הבית הראשון מ- I”D RATHER  GO BLIND הנפלא של אטה ג’יימס:

Something told me it was over
When I saw you and her talkin’
Something deep down in my soul said, ‘Cry, girl’
When I saw you and that girl walkin’ around

Whoo, I would rather, I would rather go blind, boy
Then to see you walk away from me, child, no

שוב, אותו מבנה כמו חמש שנים ארוכות – משהו אמר לי שזה נגמר (קריאה) כשראית אותך מדבר איתה (תגובה – הסבר לקריאה); משהו עמוק בנשמתי אמר לי לבכות (קריאה), כשראיתי אותך הולך איתה (תגובה – הסבר לקריאה). כל החלק הזה הוא קריאה למעשה, והתגובה אליו היא בשתי השורות האחרונות: אני מעדיפה להתעוור ילד מאשר לראות אותך הולך ממני.

השאלה-תשובה מנוגן לעיתים על ידי שני נגנים או שני זמרים, כשאחד שואל והשני עונה. לפעמים, במיוחד בגוספל ומוזיקה ספיריטואלית בכלל, השואל הוא אחד והעונים הם מקהלה.

אני לא אכנס לזה לעומק, רק אעיר שהמקור של השאלה-תשובה הוא בהליכים דמוקרטיים בסגנון שמקובל בכמה שבטים אפריקאים(!). הסגנון הזה מקובל היום גם במוזיקת רוק ופופ (My Generation למשל).

מקצבים

הנה משהו שלא נכנס אליו לעומק… בכל אופן, די ברור שקשה לנגן בלוז בקצב של סמבה, או של האחים הכימיקלים.

הנה אחד המקצבים האהובים על הבלוז: SHUFFLE. ככה הוא נשמע:

עכשיו תנגנו אותו שוב, ותדמיינו עליו את הסולם הבלוזי… בצורה של CALL-RESPONSE – הנה לכם בלוז!

יש גם חלק האחרון: המבנה החוזר של שיר בלוז (12 תיבות בדרך כלל), עליו נכתוב בפוסט נפרד.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *