בלוז ישראלי? הייתכן?

מאת אלי מרכוס

ההיסטוריה של הבלוז בארץ היא קצת כמו מסע במדבר. מפעם לפעם פוגשים נווד מזדמן או מגיעים לנווה מדבר – אך רוב הזמן צועדים בתוך שממה כמעט מוחלטת.

הבוגרים יותר מבין אוהדי הבלוז בארץ מיטיבים לזכור את ג’יוש וו’יט, אגדת הבלוז, אשר הופיע באילת כבר ב- 1956. ביבי קינג וממפיס סלים (כל אחד לחוד) הופיעו מספר פעמים בארץ משנות ה-70 והלאה, ואפילו 2-3 פסטיבלי בלוז התקיימו בארץ בעשור האחרון. מספר פסטיבלים, שלא הכילו בלוז, השתמשו בשם “בלוז” לצורך משיכת קהל, ולפחות סרט אחד “בלוז לחופש הגדול” השתמש אף הוא בשם בלוז לצורך הפרסום – למרות שלא היה בתוכנו שום אלמנט בלוזי.

לאורך כל השנים היה הבלוז האמיתי מוצר ייבוא בארץ. הוא הגיע באמצעות עולים חדשים מצפון אמריקה, מתנדבים בקיבוצים וסתם עוברי אורח שהוקסמו מארצנו הקטנטונת. הנגנים המקומיים אשר שאבו השראה מהבלוז, הושפעו בעיקר מבלוז-רוק לבן אנגלי, מהזן של פטר גרין – פליטוו’ד מאק, “קצפת”, ג’ון מייאל, לד זפלין וג’ימי הנדריקס (היוצא מן הכלל בהיותו שחור ואמריקאי).

רוב הגיטריסטים בארץ משנות ה-60 המאוחרות והלאה ידעו לנגן סולואים של בלוז חשמלי ב-12 תיבות, אך שירה ומוסיקת בלוז אקוסטית או שורשית יותר נעלמה מאזניהם. ייתכן שהמלל של הבלוז, שהוא לעיתים קשה להבנה גם לדוברי אנגלית מלידה, היווה מחסום בפני הזמרים המקומיים, וייתכן שלא הייתה מספיק חשיפה למקורות, ובייחוד לשורשים האקוסטיים של הבלוז, כדי שישמשו השראה או יהוו אבני יסוד לנגינת בלוז מהלב. נדמה שעד היום, גם בג’אז וגם בבלוז בארץ, כמעט ולא קיימים נגנים שיכולים להבין את הנשמה של סגנונות אלו מבלי לשהות תקופה מסוימת בחו”ל. מרבית הבלוזיסטים האותנטיים באו מחו”ל או שהו שם תקופות ארוכות.

אל הרדיו החל הסגנון לחלחל עוד בשנות ה-70 המוקדמות. גיל שמר [עורך] ושמירה אימבר [מגישה] היו לפורצי דרך בהגשתם בלוז ברדיו, ומאוחר יותר בשנות ה-70 הביאו את בשורת הבלוז גם שלמה ישראלי ולאה ליאור.שמעון פרנס ראוי גם הוא לציון לשבח.
בתחילת שנות ה-80 נשכח הבלוז, ולקראת סוף שנות ה-80 עלו דני קרפל בגל”צ ולאה ליאור ברשת ב’ עם תכניות שבועיות המוקדשות לבלוז. ב-1990 עבדכם הנאמן יצר והגיש 13 פרקים בתולדות הבלוז במסגרת המכללה המשודרת שלהן ומילא אולמות בירושלים, חיפה ורמלה – מרכזי פעילות של אותה תקופה. ”הנסיכים”, ”הסודות”, ”הצ’רצילים” ו”הבמה החשמלית” – כולן הושפעו מרוק ומרוק – בלוז הבריטי.

ב-1972 חברו יחדיו הגיטרסטים אבנר שטראוס, שייקה מיכאלי [לימים מלווה של אריק איינשטיין] משה רווח [אח של זאב רווח] ומתופף בשם אמנון, והעלו ערב המוקדש להיסטוריית הבלוז. התכנית הייתה מוצלחת, אך לא חזרה על עצמה עד לפסטיבל הגיטרות (1996) בו דני צוקרמן, פול מור ואני הופענו בערב המוקדש לבלוז משנות ה-20–30. מדי פעם נוקדה השממה בשירים בודדים הסגנון הבלוז: שלום חנוך – ”תפסתי ראש על הבר” ו”אל תוותרי עלי”, יוני רכטר עם ”כבו האורות” ו”בלוז שקט מן הדרך” ויצחק קלפטר עם ”נפגשנו” ו”אצל אברם”.

בתחילת שנות ה-80 החל לפעול בארץ עולה מקנדה – טד קופר, נגן בעל ניסיון בקאונטרי ובלוז אשר גם לימד לא מעט צעירים לנגן במפוחית וגיטרה. היה זה טד שנתן לדב המר מלהקת ה”דיילי בלוז” של היום את הדחף לנגן במפוחית בלוז. טד אף זכה לתהילה בינלאומית רגעית כאשר כתבי טלוויזיה מחו”ל צילמו אותו שר את שירו ”בוגי הגדה המערבית” (WEST BANK BOOGIE) , אשר נכתב בתגובה לאינתיפאדה. מסיבות כלכליות ובשל התאכזבותו ממצב הבלוז בארץ, חזר טד לקנדה ב-1993 ואנו עדיין ממתינים לשובו…

באותה תקופה הגיע לארץ עולה מסקוטלנד בשם מייקל סיימון, גיטריסט מוכשר מאוד, אשר הופיע בצמד עם גדעון יובל [נושא השיר ”גידי” של דן תורן] בבלוז אקוסטי. מאוחר יותר הקים מייקל יחד עם ג’ון מאייר את להקת הבלוז החשמלית ”HIGHWAY” , והם זכו להצלחה מועטה עד שעזבו את הארץ [ג’ון מאייר שב בשנה האחרונה וכבר הספיק להקים את אתר הבלוז הישראלי הראשון באינטרנט: ”בלוז למען השלום”].

בסוף שנות ה-80 , ולזמן קצר מאוד, הקים מיקי שביב את ”אחוות כחולי העין”, אולי להקת הבלוז הישראלית האמיתית הראשונה. מיקי, כישרוני מאוד בנגינה על גיטרה ובס, דובר אנגלית ברמת שפת אם, ואם לא די בכך – הוא גם הצליח לכתוב בלוז בעברית, דבר שבמהלך השנים הצליח לעשות רק אמן אחד נוסף, אבנר שטראוס. שטראוס ולהקתו ”נשים גדולות” הרבו להופיע בתחילת שנות ה-90, יחד עם הזמרת שבחיה בת ישראל מהעבריים הישראלים של דימונה, המהווים מעין נווה מדבר נוסף בנוף המוסיקלי של הארץ, הבא לידי ביטוי בעיקר בתחומי הג’אז והבלוז. לשבחיה בת ישראל ואלישבע בת ישרקל יש קול אדיר, ומדי פעם הן מלוות להקות מקומיות ומופיעות בלהקות משלהן מהקהילה בדימונה.

כישרון חשוב נוסף מקהילת העבריים היה הזמר והגיטריסט גודל, אשר נהרג בתאונת דרכים לפני כשנתיים. משום מה, קהילת העבריים הישראלים מעולם לא התקבלה יפה בארץ. ייתכן שהסיבות לכך הן פוליטיות וייתכן שפשוט לא העריכו אותם נכון, אך אוצרות מוסיקליים רבים עדיין טמונים בקהילה קטנה זו.

בתחילת שנות ה-90 היה זה מועדון ”לוגוס” שהחל להציג מעט בלוז, ובעיקר את להקת ”בלוז ראש פינה”, אשר היה לה הכבוד לארח לזמן מה את יוסי אלפנט עד למותו הטרגי. ”בלוז ראש פינה” היתה אז להקת הבית של ”לוגוס”, ובכל יום שישי הם ישבו מחוץ למועדון וקיימו ”ג’אם” אחד ארוך, בו השתתף כל מי שעבר ברחוב ורצה להצטרף, ובייחוד ילדיהם הקטנים של הנגנים. הזמר האמריקאי של ”בלוז ראש פינה”, גרשון, היה מסוגל לחבר שורות בלוז מהראש לשיר אחד שהתמשך שעה או יותר!

עוד מהקבועים של ”לוגוס” היו ”נשים גדולות” של אבנר שטראוס ולהקת טד קופר. באמצע שנות התשעים דעך הבלוז וכמעט ולא נשמע במועדונים, עד שמועדון קטן בשם קמלוט החל לפרסם את להקת ”סנהדרין” – להקה ישראלית מובהקת המנגנת בלוז שורשי ואקוסטי(!!). כיום מייבא קמלוט בעקביות אמני בלוז מחו”ל ומטפח אמנים מקומיים כמו רוני פיטרסון, אשר גילה את הבלוז לא מזמן והצליח לשווק את עצמו די בהצלחה.